בן בכור לשרה ומאיר. אורון נולד ביום כ"ד בכסלו תשמ"ה (18.12.1984) במושב צוריאל. אח של אסתר, צור ואושרי מתן.

אורון נולד בנר ראשון של חנוכה ולכן נקרא בשם זה – אור קטן שיאיר את החיים. משחר ילדותו סבל מבעיות רפואיות רבות שטופלו על ידי הוריו עם צוות רפואי מומחה, חרף כל המורכבות הרפואית, הוא השתדל תמיד לעשות כל מה שחלם בלי לוותר לעצמו על שום דבר.

אורון גדל והתחנך במושב צוריאל הסמוך למעלות תרשיחא, שם היה בפעוטון ובגן הילדים. את לימודיו החל במסלול הדתי בבית הספר היסודי "נועם יהל"ם" במעלות, והמשיך מכיתה ז' בישיבה התיכונית "קריית חינוך – מדרשה טכנולוגית" שבעיר, בתנאי פנימייה. הוא חזר לבית הוריו מדי שבת, אך לעיתים כשרצה לשוב באמצע השבוע אביו הסיעו על פי בקשתו בשמחה הביתה. הוא סיים את כיתה י"ב בהצטיינות, בעיקר כאיש מופת וחברה.

זמן קצר לפני בר המצווה של אורון הלכה לעולמה אימו שרה, לאחר מחלה קשה. מאז הוא היה כמו אב מחנך לאחיו הצעירים, בזמן שהאב מאיר עבד בכמה עבודות ועסק באחזקת הבית. האב סמך על בנו בכורו שישגיח על האחים כראוי, והוא אכן עזר להם בהכנת שיעורי הבית ודאג לצורכיהם. נוכחותו הייתה רבת-משמעות בעיקר לאח אושרי, הצעיר ממנו בעשר שנים, והוא שימש לו דוגמה אישית.

לאורון היה קשר קרוב עם סבתו, אֵם אימו. בכל הזדמנות היה מבקר אותה במעלות עם אחיו, ולעיתים הלך אליה לאחר יום הלימודים בבית הספר.

מגיל צעיר בלט ביכולות החברתיות שלו. אורון היה "מסמר החבורה" – תמיד הביא חברים הביתה, ואפילו כשחזר הביתה מהפנימייה באמצע השבוע נהג לומר לאביו, "תכין לַבַּנֶה, אני בא עם חברים".

אהבתו הגדולה הייתה מוזיקה. מגיל צעיר הופיע לפני בני המשפחה: הושיב אותם על כיסאות ונעמד לשיר על המדרגות, כמו על במה. כשבגר הִרבה להאזין למוזיקה, לנגן על כמה כלי נגינה, להלחין, לכתוב ובעיקר לשיר. באתר יוטיוב ניתן לראות את אורון ולהאזין לו שר משיריו ומבצע שירים מוּכרים.

בתום התיכון בחר להמשיך לשנת לימוד בישיבה לפני הצבא. הוא התחיל בישיבת "עטרת כהנים" במזרח ירושלים, ולאחר שנסגרה עבר עם יתר התלמידים ללמוד בקיבוץ הדתי בית רימון שבגליל התחתון, שם למד במחזור ג' במכינת "פרד"ס רימוני".

אורון התגייס לצה"ל ביום 11.2.2004. לאחר הטירונות עבר קורס חובשים של חיל הרפואה וסיים אותו בהצטיינות, ובעקבות זאת הוצב כמדריך בבסיס ההדרכה של חיל הרפואה (בה"ד 10) במחנה צריפין.

אלי, חבר לקורס החובשים, כתב סיפור קצר שפורסם ביוני 2010, בגיליון מספר 2 של המגזין הספרותי Print Preview, ובו סיפר על הצטיינותו של אורון בקורס: "הוא נבחר לחניך למופת בקורס. בעל הציונים הכי גבוהים היה חניך מצטיין ולמופת נבחר על ידי החניכים האחרים ... 'אני רוצה להיות כמו דוד אורון', דמיינתי פעם שהילדים שלי יגידו אחרי פגישה קצרה איתו. מובן שהייתי מעודד אותם להיות כמוהו... אורון היה למופת בכל פעם שיכלו לתת לו את הכבוד הזה".

אורון ביקש לצאת לקורס קצינים, ובקשתו אושרה אחרי בדיקה רפואית ובתנאי שיעקוב אחרי מצבו הרפואי באופן קבוע. בקורס הקצינים עבר מסלול של קציני רפואה וסיים כחניך מצטיין. אבי, חברו לצוות, כתב: "מה אפשר להגיד: בן אדם כל כך טוב עם לב זהב. פשוט אין אנשים כאלה". מאיר אביו העניק לאורון את הדרגות יחד עם מפקדו, אירוע מרגש מאוד לאב ולבן.

אורון המשיך לשירות קבע. לאחר שהיה מפקד בבה"ד 10 וקצין רפואה בבסיס בנעורה מונה לתפקיד קצין הרפואה החטיבתי של חטיבת החרמון, שם השליט סדר ניכר, כדברי אביו. בסוף יום עבודה בבסיס נהג לצאת לחצר עם הגיטרה וכולם נאספו סביבו והאזינו לו מנגן ושר. בין השירים סיפר לחיילים בבדיחות הדעת שאומנם הוריו קראו לו אורון כסמל לאור קטן, אך בסופו של דבר הוא נהיה גדול ממדים, כך שהם בעצם קיבלו זרקור, אור גדול.

אורון לא שיתף את בני משפחתו בפרטי שירותו, אך כשביקר בסופי השבוע סיפר שיש לו מטלות רבות ועומס. הוא הבין את המצב, לא נתן לכך להפריע להגשמת שאיפותיו ולא ויתר לעצמו על דבר. למרות העומס בתפקידיו הקפיד לנצל כל הזדמנות להתפלל בבית הכנסת ולקרוא בתורה.

בחג שבועות תש"ע (19 במאי 2010) בילה אורון אצל חבר ובמוצאי החג חזר לבסיס. אביו שוחח עימו יומיים לאחר מכן, ביום שישי, וביקש ממנו שינוח משום שהוא נשמע עייף מאוד.

סרן אורון חדד נפל בעת מילוי תפקידו בערב שבת, ט' בסיוון תש"ע (21.5.2010). הוא ערך קידוש בחדר האוכל בבסיס ויצא ליטול ידיים, אך מת מדום לב ולא שב עוד.

אורון היה בן עשרים ושש בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במעלות. הותיר אב, אחות ושני אחים.

על מצבתו חקקו בני משפחתו קטע משירה של רחל המשוררת: "בְּגַנִּי נְטַעְתִּיךָ, בְּגַנִּי הַמֻּצְנָע – בְּלִבִּי / הִשְׂתָּרְגוּ פֹּארוֹתֶיךָ – וְעָמְקוּ שָׁרָשֶׁיךָ בִּי".

אחד השירים שאורון כתב נקרא "חלום מזהב": "חלום מזהב / לקח אותי עכשיו למקום שכבר הייתי / הראה לי ונתן לי להרגיש תחושות שכבר הרגשתי. // אני לא יודע מה יהיה איתי עכשיו או מה יקרה / מנסה לחשוב לאן זה ייקח אותי עכשיו – חלום מזהב. // הימים שעוברים והזמן שהוא זז, אני משתגע / לא מבין איך כל דבר אפשר להפריד, מזמן לא שומע. // ... ריבונו של עולם, בקשה קטנה לי אליך / לעולם אל תסתיר ממני את פניך".

אביו מאיר הוסיף בית לשיר בעת שספד לבנו: "ואילו הדברים לא היו מעולם / והחיים חולפים על פנינו דומם / והידיים החשופות לא היו נוגעות בפניו של אלוקים / ללא בכי, ללא דמעות וללא טקסים / וכשיומֵנוּ יגיע ונזומן אל המפורסם שבגנים / נמצא ששמות הרחובות מוארים ומוכרים / ועצים גבוהי צמרת כורעים / ומברכים – ברוכים הבאים, ברוכים הבאים / אילו רק הדברים לא היו מעולם".

כתב חברו שי: "בן אדם מדהים וצדיק. תא אחד של רוע לא היה לך. היית כולך תא של טוב וצדיק. אני אתגעגע אליך אח יקר!"

ביום הולדתו העשרים ושישה של אורון התקיים ערב מוזיקלי לזכרו במכינה הקדם-צבאית בבית רימון, והוא כלל סיור מודרך, צעדה, תפילה, שיעור תורה והדלקת נר ראשון של חנוכה. "אורון היה אדם אוהב, יצירתי ומסור אשר תכונות אלו השתקפו במוזיקה שיצר ובשירים שכתב והלחין", כתבו אנשי המכינה, "מגמת המוזיקה של המכינה מהווה ציר מרכזי בפעילות החינוכית וכצומת מפגש בין תורה ויצירה. יצאנו השנה בפרויקט חידוש של חלק מהשירים שאורון כתב והלחין בהנחיה של הרב יובל פרוינד". במסגרת הערב בוצעו והוקלטו באופן מקצועי כמה מהשירים, כן נחנך במכינה חדר מוזיקה לזכרו.

ניתן לצפות באתר יוטיוב בסרטונים שבהם אורון מנגן בגיטרה ומבצע שירים משלו ומשל אחרים.

אורון מונצח באתר ההנצחה לחללי חיל הרפואה.